ביאור שטיינזלץ על ערכין י״א

1 עשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד מהם מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתניתא תנא בברייתא שנה: המגריפה היא אמה ברוחבה, וגבוה אמה, וקתא ידית יוצא הימנה, חלולה ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד מהם מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך, לזכור מי אמר כל דבר: מתניתא גוזמא הברייתא מדברת בלשון גוזמה, שדרך הברייתא להפליג במספרים.

2 א שנינו במשנה שהמנגנים עבדי כהנים היו לדברי ר' מאיר, לדעת ר' יוסי היו ישראלים מיוחסים, ואילו לדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס היו לויים. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי האם נאמר שבזה חולקים הם, דמאן דאמר שמי שאומר עבדים היו, קסבר סבור הוא: עיקר מצות שירה שנצטוו בה הלויים היא בפה, וניגון בכלי לבסומי קלא הוא דעבידא לבשם, להמתיק, את קול השירה הוא שעשוי, ואין מניעה שפסולים לעבודה יעשו זאת; ומאן דאמר ומי שאומר לוים היו, קסבר סבור הוא: עיקר שירה שנצטוו בה הלויים היא גם בכלי, ומי שאינו לוי אסור בכך?

3 ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כך?! אם כן ר' יוסי, האומר שהיו אלה ישראלים מיוחסים, מאי קסבר מה הוא סבור? אי קסבר אם סבור הוא שעיקר שירה בפה — במנגנים עבדים סגיא מספיק, ומדוע הצריך ישראלים מיוחסים? אי קסבר אם סבור הוא: עיקר שירה גם בכלי — מנגנים לוים בעינן צריכים אנו!

4 אלא לעולם קסבר סבור כל אחד מהם כי עיקר שירה בפה, ומעיקר הדין הכל כשרים לנגן בכלי, והכא וכאן בשאלה האם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קמיפלגי חלוקים הם, כלומר, האם מי שעומד על הדוכן ומנגן נחשב כבן משפחה מיוחסת להתחתן עמו, וכן האם הוא נחשב בוודאות כלוי לתת לו מעשר ראשון,

5 מאן דאמר מי שאומר עבדים היו, קסבר סבור הוא: אין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות, ולכן יכלו המנגנים להיות עבדים; מאן דאמר מי שאומר לוים היו, קסבר סבור הוא: מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות, ולכן רק לויים הורשו לנגן; ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר ישראלים היו, קסבר סבור הוא: מעלין מדוכן ליוחסין, ולכן אין עבדים מנגנים, ולא מעלין למעשרות, ולכן אפשר בישראל, ואין צריך לויים.

6 ב תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: השיר מעכב את הקרבן, שאם לא שרו הלויים בשעת הקרבת קרבן הציבור — לא יצאו ידי חובת הקרבן, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אינו מעכב.

7 מאי טעמא מה הטעם, המקור בכתוב לדבריו של ר' מאיר? ומסבירים: שאמר קרא המקרא: "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל" במדבר ח, יט, הרי שעשה הכתוב את עבודת הלויים בשיר ככפרה הנעשית על ידי הכהנים בזריקת הדם על המזבח, מה כפרה שנעשית בכהנים מעכבת, אף שירה שנעשית בלויים בעת הקרבת הקרבן מעכבת.

8 ושואלים: ורבנן וחכמים מה יענו על כך? ומשיבים: המקרא ההוא בא לאידך לדין אחר שאמר ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מה כפרה, זריקת הדם, זמנה ביום, ולא בלילה — אף שירה זמנה ביום, ולא בלילה.

9 ג אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין, מהו המקור לעיקר מצות השירה במקדש מן התורה? שנאמר ביחס לבן שבט לוי הבא אל המקדש: "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם" דברים יח, ז, ואיזהו שירות שיש בהזכרת שם ה' — הוי אומר: זה שירה, שמהללים בה את שם ה'.

10 ושואלים ואימא ואמור כי השירות בשם ה' הוא נשיאות כפים ברכת כהנים, שיש בה הזכרת שם ה'! ומשיבים: מדכתיב ממה שנאמר: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו" שם י, ח, מכלל הדברים אתה למד שברכת כהנים היא דבר נפרד, ולאו לא שירות היא.

11 רב מתנה אמר, עיקרה של השירה הוא מהכא מכאן: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" דברים כח, מז, ואיזו היא עבודה שנעשית בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה, שאין שירה אלא מתוך שמחת הלב. ושואלים: ואימא ואמור שעבודה זו היא העמל בדברי תורה, דכתיב שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" תהילים יט, ט! ומשיבים: "משמחי לב" איקרי נקראים דברי התורה בפסוק זה, "טוב" לא איקרי אינם נקראים.

12 ושואלים: ואימא ואמור שזו הבאת בכורים, דכתיב שנאמר בה: "ושמחת בכל הטוב" דברים כו, יא! ומשיבים: "טוב" איקרי נקראים, "טוב לבב" לא איקרי אינם נקראים.

13 ובעקבות דברי שמואל, אמר רב מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה כשמביאים אותם למקדש? אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "טוב" "טוב" מהכא מכאן, שנאמר בשירה: "בשמחה ובטוב לבב", ובביכורים נאמר: "ושמחת בכל הטוב".

14 ושואלים: איני האמנם? והא והרי אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר: "ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים" שופטים ט, יג, אם אנשים משמח היין, אלהים במה הוא משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, ושירת הלויים היא המשמחת אלהים. והלא היו מביאים ביכורים מן הפירות, ולא מן היין!

15 ומשיבים: משכחת לה כדתני מוצא אתה אותה, שתיאמר שירה על ביכורים של יין, כמו ששנה ר' יוסי: נאמר בענין הביכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" דברים כו, ב, וממה שנאמר "פרי האדמה" אתה למד שפרי אתה מביא, ואי ואין אתה מביא משקין; ואולם אם הביא ענבים ודרכן, מנין שיצא ידי חובתו? תלמוד לומר: "תביא", ומלה זו, שאינה נצרכת לגופה, באה לרבות הבאה נוספת, של יין.

16 ומביאים מקורות נוספים מן הכתובים לשירת הלויים במקדש. חזקיה אמר, מהכא מכאן: "וכנניהו שר הלוים ישור במשא כי מבין הוא" דברי הימים א טו, כב, אל תיקרי "ישור" אלא: "ישיר".

17 החכם בלווטי אמר בשם ר' יוחנן, מהכא מכאן: נאמר לגבי הלויים "לעבוד עבדת עבודה" במדבר ד, מז, איזהו עבודה שצריכה להיעשות עם עבודה אחרת? הוי אומר: זו שירה, שנעשית בזמן עבודת ההקרבה.

18 ר' יצחק אמר, מהכא מכאן: "הרנינו לאלקים עוזנו... שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל" תהילים פא, ג. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא מכאן: "הם ישאו קולם ירנו בגאון ה' צהלו מים" ישעיה כד, יד.

19 ותנא מייתי לה מהכא והתנא מביא אותה מכאן: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" במדבר ז, ט, ממשמע שנאמר "בכתף", איני יודע ש"ישאו"? מה תלמוד צריך לומר "ישאו"? אין "ישאו" אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: "שאו זמרה ותנו תף" תהילים פא, ג, ואומר: "ישאו קולם ירנו בגאון ה' צהלו מים" ישעיה כד, יד, ומכאן שהלויים שרים במקדש.

20 חנניא בן אחי ר' יהושע אמר, מהכא מכאן מקור לשירת הלויים, שנאמר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" שמות יט, יט,

21 שציווהו ה' על עסקי קול, כלומר, על שירה. רב אשי אמר, מהכא מכאן מקור לשירה על הקרבן: "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה' " דברי הימים ב ה, יג, ומכאן שיחד עם החצוצרות שציותה התורה לתקוע בהם על הקרבנות במדבר י, י יש גם שירה.

22 ר' יונתן אמר, מהכא מכאן מקור לשירת הלויים על הקרבן, שנאמר לכהנים ביחס ללויים: "ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם" במדבר יח, ג, הרי שהוקשו זה לזה, מה אתם הכהנים מצווים בעבודת מזבח, בהקרבה — אף הם הלויים מצווים בעבודת מזבח, בשירה שעל הקרבן.

23 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך על פסוק זה: "ולא ימותו גם הם גם אתם", אתם הכהנים, אם עבדתם בעבודה שלהם של הלויים, בשירה, והם הלויים שעבדו בעבודת ההקרבה שלכם — במיתה בידי שמים. אבל הם הלויים שהחליפו בעבודות שלהם, כגון בין שירה לבין הגפת השערים במקדש — אינן בחיוב מיתה אלא באזהרה, במצות לא תעשה בלבד.

24 ומביאים מה שאמר אביי בענין זה, נקיטינן מוחזקים אנו: לוי שתפקידו משורר, ששיער שעבד כשוער במקומו של חבירו — נידון במיתה, שנאמר: "והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת" במדבר ג, לח, ויש לשאול: מאי מה פירוש זר? אילימא אם תאמר זר ממש, ישראל — הכתיב חדא זימנא הרי כבר נאמר הדבר פעם אחת לפני כן שם י! אלא לאו האם אין הכוונה ללוי בעבודת חבירו, שהוא זר לענין אותה עבודה.

25 מיתיבי מקשים על אביי ממה ששנינו בברייתא: משורר ששיער ומשוער ששורר — אינן במיתה אלא באזהרה!

26 ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא ששנויה ברייתא: מעשה בר' יהושע בר חנניה הלוי שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, שהיה גם הוא לוי, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים; ומעתה,

27 מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בזה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, ר' יוחנן, סבור: בעונש מיתה היא, ולכן גזרו בה רבנן חכמים, שאסור לסייע לחבירו שמא יעשה גם כן בעצמו. ומר סבר וחכם זה סבור: רק באזהרה היא, ולא גזרו בה לסייע לאחר?

28 ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל באזהרה היא, מר סבר חכם זה סבור: מסייע לחברו גזרו ביה רבנן גזרו בו חכמים, ומר סבר וחכם זה סבור: לא גזרו ביה רבנן לא גזרו בו חכמים.

29 א בעי שאל רבי אבין: עולת נדבת ציבור האם טעונה שירה או אינה טעונה שירה? וצדדי השאלה: "ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם" במדבר י, י אמר רחמנא אמרה התורה, וכוונתה בכך לומר: אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה? או דלמא שמא אין כאן ריבוי מיוחד של הכתוב, אלא: ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם דכולהו של כל ישראל קאמר רחמנא אמרה התורה, והרי פרשה זאת עוסקת בקרבנות הציבור.

30 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה שנאמר: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות על ידי כלי שיר דוד מלך ישראל" דברי הימים ב כט, כז, ולשון "ויאמר" מורה כי הדבר לא היה פשוט מתחילה, ורק לאחר מכן הועלתה העולה בליווי השירה. ויש לברר: האי שירה מאי עבידתה שירה זו מה מעשיה, מה עניינה? אילימא אם תאמר שהיתה זו שירה של עולת חובה, למה לי אימלוכי להימלך האם להעלות עולה זו? אלא לאו האם לא מדובר בעולת נדבה? ומכאן שאומרים שירה על עולת נדבת ציבור.

31 אמר רב יוסף: לא, עולת ראש חודש הוה היתה, שהיא עולת חובה, וקא מיבעיא להו ונשאלה להם השאלה מי הוקבע האם נקבע ראש חדש בזמנו, באותו יום, שהיה היום השלושים לחודש הקודם, דליקרב שיקרב הקרבן, או לא נקבע באותו יום, וראש החודש למחרת. ונתברר כי בית דין קידשו את החודש, ולכן הקריבו את העולה.

32 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: ומי מצית אמרת הכי והאם יכול אתה לומר כך, שהיה זה בראש החודש? והכתיב והרי נאמר בתחילת אותו ענין: "ביום ששה עשר לחדש הראשון" וגו' שם יז, ולאחר מכן נאמר הכתוב שאנו עוסקים בו: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח" שם, יז—כז!

33 אלא אמר רמי בריה בנו של רב ייבא: כבש הבא עם מנחת העומר, הקריבה ביום ששה עשר לחדש הראשון, קמיבעיא להו נסתפק להם האם יש להקריבו. והספק היה מי קבע האם נקבע ראש חדש בזמנו, והיום כבר ששה עשר בניסן, דליקריב שיקרב הכבש עם מנחת העומר, או לא.

34 מתקיף לה מקשה על כך רב אויא: כיצד ייתכן שהסתפקו בכך? וליחזי ושיראה פסח היכי עביד כיצד, באיזה יום, עשה? מצה היכי אכיל איך, באיזה יום אכל?

35 אלא אמר רב אשי: אף שמדובר היה בכבש הבא עם מנחת העומר, מה שנמלכו בחזקיהו לא היה בגלל ספק, אלא מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך כמו שהוא בשליח הציבור שנמלך בשולחיו לפני שהוא ניגש להתפלל. ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך, להסבר זה, אפילו תימא תאמר שמדובר היה בעולת חובה רגילה, של קרבן התמיד, מה שנמלכו בחזקיהו היה מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך כמו שהוא הדין בשליח ציבור שנמלך. על כל פנים לא נפתרה השאלה האם עולת נדבת ציבור טעונה שירה.

36 ואומרים, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא, רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כיצד?

37 אמרו: כשחרב הבית בית המקדש בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת יום ראשון היה, ומוצאי שביעית שנה ראשונה לאחר השמיטה היתה, ומשמרתו משמר הכהנים של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" תהלים צד, כג, ולא הספיקו לומר את סוף המקרא "יצמיתם ה' אלהינו" עד שבאו גוים לתוך המקדש וכבשום, וכן אירע בשניה, בחורבן הבית השני.

38 ויש לשאול: האי שירה מאי עבידתיה שירה זו מה מעשיה כאן? אילימא אם תאמר שהיתה זו שירה של עולת חובה, מי הואי האם היתה באותו זמן? והרי שנינו כי בשבעה עשר בתמוז, שלושה שבועות קודם לכן, כבר בטל קרבן חובה של התמיד, מפני שלא היו להם כבשים מחמת המצור! אלא לאו האם לא מדובר בעולת נדבה, ומכאן ששרים גם על עולת נדבה!

39 ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כך? מאי שנא במה שונה עולת חובה לקרבן התמיד דלא הואי שלא היתה להם, ומאי שנא ובמה שונה עולת נדבה דהואי שהיתה בהמה להקרבה? ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה: בן בקר אקראי בעלמא במקרה בלבד הוא דאיתרמיא להו שנזדמן להם באותה שעה, אבל כבשים לקרבן התמיד ראה במדבר כח, ג לא היו. ומכל מקום, משמע מכאן שהלויים צריכים לומר שירה על עולת נדבת ציבור.

40 אמר רבא, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב אשי: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן שהלויים קיימו באותה שעה את מצות השירה הקבועה לקרבנות היום? הלא שירה דיומיה השיר הקבוע של אותו יום שחרב בו המקדש, היא "לה' הארץ ומלואה" תהילים כד, א, שהיה זה יום ראשון, ואילו מה ששרו אז "וישב עליהם את אונם" — בשיר דארבעה של יום רביעי בשבת הוא! אלא צריך לומר שאילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו קינה בלבד היא שנפלה להם בפיהם, ולא היתה זו שירה שנאמרת על קרבן.

41 ושואלים: והא והרי "לויים עומדין על דוכנן" קתני הוא שונה בברייתא, במקום בו אומרים שירה על הקרבן, ליד המזבח! ומשיבים: יש להסביר את הדבר כדברי ריש לקיש, שאמר: אומר אומרים הלויים שירה על הדוכן שלא על הקרבן כשרוצים בכך. ושואלים: אי הכי אם כך אנו סבורים, יש לפתור את שאלת רבין ולומר כי בעולת נדבה נמי לימא גם כן יאמרו שירה, בתורת רשות! ומשיבים: אם יאמרו שירה על עולת נדבה בתורת רשות נפיק מינה חורבא תצא מכך תקלה, שיבואו להקל בשירה של עולת חובה, שיסברו שאף היא אינה אלא רשות. ולא נפתרה איפוא שאלת ר' אבין.

42 ושואלים: מאי הוה עלה מה היה עליה על שאלה זו? כיצד נפתרה? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע, דתני ששנה רב מרי בריה בנו של רב כהנא: נאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם" במדבר י, י — הוקשו העולות והשלמים שבפסוק זה, העוסק בשירה על הקרבן:

43 מה עולה היא קודש קדשים — אף שלמים האמורים במקרא זה הם קודש קדשים, כלומר, כבשי שלמים שמביאים הציבור עם שתי הלחם בשבועות, שהם קדשי קדשים. ומה שלמים אלה קבוע להם זמן בחג שבועות, אף עולה שטעונה שירה היא דוקא זו שקבוע לה זמן, אבל עולת נדבה, שלא קבוע לה זמן — אין עליה שירה.